העברה של תחושות מקומיות נעשית באמצעות קצות עצבים חשופים הנמצאים בשכבות השטחיות של העור. היכרות עם פעילות קצות העצבים חיונית כדי להבין את התרופות שיוצרות הרדמה מקומית בגוף. כתגובה לחומרים דלקתיים המשתחררים באזורים של נזק, מופיע אות חשמלי בעצב.
האות החשמלי מועבר לאורך שלוחה עצבית (האקסון), באמצעות תנועות של אטומים טענים (יונים) שיוצרים זרמים חשמליים הנעים לאורך העצב.
האטומים הטעונים שיוצרים את הזרמים החשמליים עוברים דרך שלוחות תאי העצב באמצעות תעלות בממברנה המקיפה את התא.
תלות אלו נקראות "תעלות יונים". היונים העיקריים שעוברים בתעלות אלו ואחראיים לפעילות החשמלית הם יון הנתרן (סודיום, המסומן באות N), ויון האשלגן (פוטסיום, המסומן באות K).
בדרך כלל ,הפעלה חשמלית קשורה בכניסה של יוני נתרן מהסביבה החוץ תאית אל תא העצב. הפסקה של ההפעלה החשמלית כרוכה במעבר של אשלגן מתוך התא אל הסביבה החוץ תאית.
חסימה של כאב מקומי
חסימה של כאב ותחושה מקומיים נעשית באמצעות קבוצה של תרופות שחוסמות את תעלות הנתרן בעצב. קשירה של התרופה לתעלת הנתרן מונעת את יצירת האות החשמלי העצבי, ולא מאפשרת מעבר של מידע אודות כאב ותחושות אחרות אל המוח.
מעניין, שככל הנראה השימוש באמצעי הרדמה מקומית נעשה בפעם הראשונה על ידי רופא עיניים בוינה בתחילת המאה ה- 20, כאשר חברו – ד"ר פרויד, דיווח לו על הקלה בכאב בפה כאשר לעס עלי קוקה.
עלי קוקה מכילים את אחד מחומרי ההרדמה המקומית הנפוצים ביותר – קוקאין. ניתן להזריק חומרי הרדמה מקומית מתחת לעור, כדי לאלחש אזור מסוים בגוף.
הרדמה אזורית
הרדמה אזורית כוללת הרדמה של קבוצת עצבים גדולים כדי להשיג הרדמה באיזור נרחב בגוף. קיימים כמה סוגים עיקריים של הרדמה אזורית: הרדמה אפידוראלית, הרדמה ספינלית, וחסימה פריפרית (Peripheral block).
הרדמה אפידורלית מבוססת על הכנסת חומרי הרדמה מקומיים אל תוך עמוד השדרה, מחוץ למעטפות של חוט השדרה.
הרדמה זו נפוצה במיוחד אצל נשים בלידה. ההרדמה כוללת שיתוק חושי, ולעיתים גם שיתוק מוטורי (חוסר יכולת להניע את הרגליים). הרדמה אזורית יכולה להיעשות גם על ידי הזרקת חומרי הרדמה אל תוך הנוזל שמקיף את חוט השדרה – הפרדמה ספינלית.
הרדמה כזו דומה מאוד במאפייניה להרדמה אפידורלית, אלא שהיא חזקה יותר בעוצמתה. חומרי הדמה הניתנים בהרדמה אפידורלית וספינלית לא משפיעים על חוט השדרה עצמו אלא על שורשי העצבים היוצאים מחוט השדרה.
ניתן להרדים באמצעים אלו גבהים שונים בחוט השדרה, בהתאם לאזור שרוצים להרדים (הרמדה גבוהה, למשל, לגפיים העליונות, ונמוכה לגפיים התחתונות).
חסימה פריפרית כוללת הזרקה של חומרי הרדמה לקבוצת עצבים פריפרים. העצבים הפריפרים ליד, למשל, מכונסים בקבוצה המוכנה "הפלקסוס הברכיאלי".
מתן של חומרי הרדמה לפלקסוס מרדים את היד, ומאפשר לבצע ניתוחים מורכבים, כניתוחי כתף ומרפק. חסימה פריפרית יכולה להיעשות באצבעות, בפלקסוס לומברי (המעביר תחושה מן הרגל), וכמעט בכל מקום בגוף.
חומרי הרדמה מקומיים
אילו חומרי הרדמה מקומיים נמצאים היום בשימוש? קיימות שתי קבוצות עיקריות של חומרי הרדמה מקומיים, ושתיהן מכילות מרכיב פעיל בסיסי זהה. סוג אחד של חומרי הרדמה מקומיים מכילה קבוצה אמידית, סוג אחר של חומרי הרדמה מכיל קבוצה אסטרית.
התרופות שונות זו מזו בפירוק בוף (פירוק בכבד לעומת פירוק בדם), במהירות הפעולה, ובמאפיינים פרמקולוגים אחרים. התרופה האסטרית השימושית ביותר היא הקוקאין (Cocaine), והתרופות האמידיות השימושיות הן לידוקאין (Lidocaine), בופיווקאין (Bupivacaine) ועוד.
למה משמשת הרדמה מקומית?
השימושים בהרדמה מקומית מגוונים ורבים ביותר. הרדמה מקומית יכולה להיות תחליף טוב ויעיל להרדמה כללית במקרים רבים. בניתוחים באזורים מבודדים בגוף (למשל: כף היד), אין צורך בהרדמה כללית עם הסיכונים ואי הנעימות הכרוכים בה, ואפשר להסתפק בהרדמה מקומית טובה של האזור המנותח.
פרוצדורת קטנות (כמו למשל תיקון ציפורן חודרנית בכף הרגל) יכולות להיעשות גם הן בהרדמה מקומית בלבד. לעיתים, הרדמה מקומית או אזורי "חוסכת" באמצעי הרדמה כלליים, ומפחיתה תופעות לוואי לאחר הניתוח.
הרדמה אזורית יכולה גם לשמש תחליף מלא להרדמה כללית, כפי שמקובל, למשל, בניתוחים קיסריים. האפשרויות של הרדמה מקומית ואזורית מגוונות מאוד ויש להן משמעות גדולה ברפואה המודרנית.
ראו גם:
