דלקת אוזניים היא מחלה זיהומית נפוצה, שבה גורמים מזהים תוקפים חלקים שונים באוזן, ועלולים לגרום להופעת כאב. נהוג לחלק את דלקות האוזניים לשני סוגים עיקריים: דלקת באוזן החיצונית, ודלקת באוזן התיכונה. שתי מחלות אלו נגרמות מחיידקים שונים, והן בעלות מאפיינים שונים.
דלקת אוזן חיצונית
דלקת באוזן התיכונה היא תוצאה של זיהום בתעלת השמיעה המובילה את הקול מהחוץ אל כיוון עור התוף. החיידקים הנפוצים הגורמים לדלקת באוזן התיכונה הם פסאודומונס אארגינוזה וסטאפילוקוקס אורוס.
דלקת באוזן התיכונה נגרמת כתוצאה מהשינוי בתנאים הרגילים באוזן – לחות מרובה, שינוי בחומציות, התקלפות של העור, וכדומה. דלקת זו שכיחה ביותר אצל שחיינים, ולכן זכתה לכינוי "swimmer's ear" (אוזן השחיין).
הפגיעה בתעלת השמיעה מביאה לזיהום חיידקי. המחלה מופיעה לראשונה עם סימני דלקת, ויכולה להתפתח לכאב חריף באוזן. הכאב מוחמר בהזזה של האפרכסת. בבדיקה גופנית יוכל הרופא לראות שתעלת השמיעה אדומה ונפוחה, ולעיתים מתלווה גם הפרשה מוגלתית לבנבנה.
הטיפול במחלה זו כולל ניקוי של האוזן משאריות דלקתיות, וטיפול מקומי. הטיפול המקומי יכול להיות חומץ (כדי להחזיר את החומציות בתעלה לרמה התקינה), או סליין היפרטוני. לעיתים משלבים טיפול מקומי בסטרואידים כדי להפחית את הדלקת, וטיפול אנטיביוטי פומי (סיסטמי).
במצב של כאב כרוני של המחלה, הדלקת מופיעה כתוצאה מגירוי מתמשך של תעלה השמיעה – בגלל דלקות חוזרות של האוזן התיכונה המתנקזות כלפי חוץ, ניקוי מוגזם במקלות אוזניים, וכדומה. בדלקת כרונית הסימפטום השכיח יותר הוא אוזן מגרדת, והכאב משמעותי פחות.
מצב מיוחד של דלקת אוזניים היא "דלקת אוזניים חודרנית" (Invasive otitis externa). מצב מסכן חיים זה מופיע בעיקר אצל חולים עם מערכת חיסון מדוכאת ובקרב חולי סוכרת. הזיהום דומה במאפייניו לזיהום רגיל באוזן החיצונית, ומלווה בכאב חריף, חזק ומתמשך באוזן. זיהום שאיננו מטופל יכול להתפשט לבסיס הגולגולת ולהשפיע על העצבים הקרניאלים.
הטיפול כולל ניקוי של האוזן, נטילת ביופסיה לאבחנה, וטיפול אנטיביוטי דרך הווריד הפעיל כנגד חיידק הפסאודומונס, בדרך כלל פניצילין מדור מתקדם או אנטיביוטיקה מקבוצת הצפלוספורינים בדור הרביעי. לפעמים משתמשים גם בטיפול אנטיביוטי מקומי לאוזן.
דלקת באוזן התיכונה
דלקות באוזן התיכונה הם זיהומים נפוצים ביותר, בעיקר בקרב ילדים קטנים. גם מחלה זו היא בעיקרה מחלה זיהומית. המחוללים הנפוצים של המחלה הם וירוסים שונים, ושלושה חיידקים:Streptococcus pneumoniae (חיידק שמחולל גם דלקת ריאות), Haemophilus influenzae, ו – moraxela catarrhalis. המחלה מופיעה כאשר חיידקים מאזור הלוע מתיישבים באוזן התיכונה. נוזל דלקתי המצטבר בחלל האוזן לוחץ וגורם לכאבים.
הסימן האופיין והנדרש לאבחון דלקת באוזן התיכונה הם הצטברות של נוזל (שניתן לראות בעזרת מכשיר האוטוסקופ). עור התוף נראה לעיתים אדום, מודלק ונפוח, בייחוד כאשר המחוללים הם חיידקים (כאשר הזיהום רב מידי יווצר קרע בעור התוף) כאב אוזניים, הפרשה מהאוזן, הפרעה בשמיעה, חום, ורגישות באוזן מרמזים גם הם על האבחנה. לעיתים רחוקות יותר מופיעים גם סחרחורות, צפצופים באוזניים, ושינויים בתנועת העיניים (ניסטגמוס).
הטיפול בדלקת אוזן תיכונה שנוי במחלוקת. בגלל המעורבות הרבה של וירוסים כמחוללים של הדלקת, לא ברורה מידת היעילות של טיפול אנטיביוטי מיידי במחלה. ברוב המקרים, דלקת באוזן התיכונה חולפת מעצמה ללא טיפול תוך כשבוע. קשה לזהות את החולים שסובלים מזיהום חיידקי וירוויחו מהטיפול האנטיביוטי.
הגישה המקובלת כולל מתן של משככי כאבים והמתנה של יומיים או שלושה, והתחלה של טיפול אנטיביוטי רק אם אין שיפור במצבו של החולה. מכיוון שדלקת אוזניים שכיחה מאוד אצל ילדים, טיפול בתינוקות בני פחות משישה חודשים צריך להיות אגרסיבי יותר, בגלל שיעור גבוה יחסית של סיבוכים (כמו הפרעות שמיעה).כמו כן, ישנן תרופות נוספות המטפלות בשיכוך כאבי ילדים ותינוקות.
הטיפול המקובל הוא במוקסיפן. כאשר מדובר על מחלה כרונית או שחוזרת לעיתים תכופות, יש לבצע ניקור של עור התוף, ולעיתים נדרש טיפול אגרסיבי יותר, כמו הניתוח המכונה "כפתורים", וכולל ניקוב חור ניקוז קבוע בעור התוף.
ראו גם:
