תסמונת כאב מיופציאלי (myofascial pain syndrome) היא מחלה הגורמת כאבים אזוריים. במחלה מופיעים נקודות רגישות במיוחד ברחבי הגוף, בדרך כלל באזורים של שרירים, הכואבים במגע ולחץ.
בתסמונת מופיע גם "כאב מוקרן" (“reffered pain”) אופייני והפרעות במערכת העצבים האוטונומית. הכאב המופיע בתסמונת זו יכול להיות בעל אופי דוקר או שורף ויכול גם להגביל בפעילות שגרתית.
לרוב מופיע הכאב באיזור אחד בגוף, ולא מערב קבוצות של שרירים מרוחקים. שמה של המחלה מרמז על המקור המשוער של הכאבים: Myo – הקשור לשריר שלד, Fascial – מעטפת (במקרה זה: מעטפת השריר).
לא ברור מה גורם להופעת סינדרום זה. נמצא שיש קשר בין תסמונת הסינדרום המיופציאלי ומחלות רקמת חיבור (שם כולל למחלות ריאומטולוגיות המערבות פגיעה בפעילות מערכת החיסון). רבים בקהילה הרפואית מפקפקים בקיומה המובחן של מחלה זו ורואים בה מחלה המערבת אלמנטים פסיכולוגים משמעותיים, הנמצא בצד הנפשי של הספקטרום הפסיכו-סומטי, שרלוונטי כמעט לכל מחלה.
כיצד מאבחנים תסמונת כאב מיופציאלי?
אצל חולה הסובל מהתסמונת ניתן לקלות "נקודות רגישות" (trigger points), בדומה לנקודות רגישות הנמצאות בתסמונת כאב דומה – פיברומיאלגיה. כאב מיופציאלי היא תסמונת נפוצה למדי, אך בעולם הרפואי ניטשים ויכוחים אודות ההתייחסות אליה כאל תסמונת כאב הדורשת התייחסות משמעותית. יש המצדדים בטענה שתסמונת זו היא בעצם ענף של מחלת הפיברומיאלגיה, שלה מאפיינים דומים רבים.
למעשה, אין שיטות אבחנה ברורות לתסמונת, ומדובר לעיתים קרובות ב"אבחנה שבשלילה". בנוכחות סיפור רפואי מתאים, וללא סימנים למחלה אחרת הגורמת לכאב, ייתכן שהחולה סובל מתסמונת זו. יש המבחינים בין פיברומיאלגיה לתסמונת כאב מיופציאלי על פי הבדלים המיקום ואופי הנקודות הרגישות. לעיתים ניתן למשש בליטות מתחת לעור בנקודות הרגישות
במקרים מסוימים קשה להבחין בין תסמונת זו לבין "שריר תפוס". הכאב הנגרם בתסמונת נמשך בדרך כלל זמן ארוך יותר, ונוטה להפוך לכרוני עם מהלך הנמדד בחודשים ושנים, ולא נעלם, כמו שריר תפוס, תוך מספר ימים.
טיפול בכאב מיופצילי
קיימות מספר גישות טיפוליות לתסמונת כאב מיופציאלי. יש המצדדים במסאז' באיזור הכאב, שיכול להפחית את עוצמת הגירוי. ניתן להיעזר בתרגילים פיזיותרפיים מותאמים, שנועדו גם לשמור על תפקוד תקין של האיזור הפגוע, ולמנוע את ההפרעה הנובעת משימוש מופחת בקבוצת שרירים מסוימת.
טיפולים תרופתיים יעילים במידה מסוימת בתסמונת זו (בדומה מאוד לכאב הנגרם מפיברומיאלגיה). התרופות שנעשה בהן שימוש כוללות בעיקר תרופות ממשפחת נוגדי הדיכאון, ובייחוד תרופות המכונות SNRI (Selective Noradrenaline Reuptake Inhibitors).
ניתן להיעזר גם בתרופות הפעולות על שיכוך כאבים ממקור עצבי מקומי (כאב נוירופתי), כדוגמת ליריקה (Lyrica – Pregabalin). קיימות עדויות חלקיות על יעילות של טיפול במחטים – אך עדויות אלו שנויות במחלוקת.
ניתן להקל על הכאבים גם בהזרקת מקומית של משככי כאבים, כמו לידוקאין. עם זאת, טיפול זה אינו מומלץ בדרך כלל, בין היתר בגלל חוסר האמונה של רופאים רבים בבסיס הביולוגי של הכאב בתסמונת זו. משככי כאבים מקבוצת האופיאטים יכולים להועיל בשליטה על הכאב, אך רופאים רבים חוששים להתמכרות (והתחזות) בשימוש מופרז בתרופות אלו.
בהיעדר טיפול משביע רצון ולאור תסכולם של החולים הסובלים מהתסמונת, מתפתחים גם טיפולים אלטרנטיבים שונים, כמו טיפולים בתנועה, כמו שיטת פאולה, הידועה לטיפול בכאבים. מרבית שיטות הטיפול האלטרנטיביות לא נבדקו במחקרים מבוססים.
